אורות השנאה

זהו חלק ראשון מסדרת מאמרים של הרב וסרמן על הרב קוק ותורתו.

הקדמה
את שיטת הרב קוק רגילים לתפוס בתור אהבה רגשית, לבבית, מין תכונה טבעית בלתי נשלטת. סיפורים רבים מאוד נתפרסמו אודות מידת האהבה העצומה של הרב זצ"ל, והמסקנה העולה מהם היא, כי רק מעטים הגיעו אף לחלק ממנה.
כה גדולה הייתה אהבתו, עד שה'אמרי-אמת' מגור אמר עליו:
אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול עד שאומר על טמא טהור ומראה לו פנים... שנותן יד לפושעים כל עוד שעומדים במרדם ומחללים את הקודש.
כשמעיינים בכתביו הרבים של הרב קוק, מידת האהבה העצומה בולטת באופן שלא ניתן להתפרש לשתי פנים, כמו למשל דבריו עם צאת השבת: "אהבתיך עמי ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב בכל אש עצמותי" וכו'.

מזה שנים שמצטטים את דברי הרב קוק שאמר "מוטב שניכשל באהבת חינם, משנכשל חלילה בשנאת חינם" (מלאכים כבני אדם, עמ' 397).
אלא שאין בציטוט משפט אחד כדי למצות סוגיה שאיננה רק רגשית או השקפתית, אלא לא פחות מזה סוגיה הלכתית. המצטט משפט כזה כשהוא מוצא מהקשרו ומוקצן, עד כדי "המלצה להיכשל" – חוטא הן לאמת והן למי שאמר אותו. גם בסוגיה זו – כמו בסוגיות אחרות – גישתו של הרב התבססה על מחשבה רחבה ועמוקה, ועל שיקולים הלכתיים ולא כפי שנוטים לחשוב כי נבעה מרגש חזק וכמעט בלתי נשלט, בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה". על-כן, גם דבריו של ה'אמרי-אמת' אינם מדויקים ביחס להבנת דרכו של הרב, דרך שהיו לה גבולות, וכפי שיובא להלן.

לא זו, אף זו. במשנתו של הרב יש מקום גם לשנאה. אלמלא הייתה השנאה כלולה במשנתו – הרי שגם לא היה ערך לאהבה. מי שאינו מסוגל לשנוא – אינו מסוגל לאהוב באמת. האפשרות לשנוא מעמיקה את האהבה ונותנת לה חשיבות וערך, וכדברי מהר"ל "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההיפך" (נצח ישראל, פרק א). השנאה בפועל מדגישה את האהבה, ולעתים מגבילה אותה במקום בו ההגבלה נדרשת.

א. מידת השנאה
השנאה היא מידה בנפש האדם, ככל מידה אחרת, אשר ניטעה בו בידי הבורא. תפקידה הוא הרחקת האדם ממה שעלול להזיק לו, בכל מובן שהוא – לגופו או לנפשו ולרוחו. הדבר נכון הן לגבי הפרט הן לגבי החברה והלאום.
אך השנאה אינה רק מידה בנפש האדם. לעומת הסוברים שהליכה בדרך-ה' כוללת רק את מידות הרחמים והאהבה, עיון במקורות מלמד שהליכה זו כוללת גם שנאה, כשהיא מופנה כלפי הגורמים הנכונים. הכתוב מייחס לה' שנאה, למשל: שנאת כל פועלי און (תהלים ה); "ואת עשיו שנאתי" (מלאכי א, ג). שנאה זו, משמעותה הבעת עמדה ערכית כלפי השנוא – עמדה המצמיחה פעילות-עונשין כלפיו. לעתים היא אף שוללת את הלגיטימציה הקיומית שלו "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד" (תהלים קמה, כ).
שנאת הקב"ה לרשעים אינה רק למי שהוא רשע גמור, אלא אף לעושה עוולה מסוימת: "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן – המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי" (פסחים קיג,ב).
מכאן, שהרוצה ללכת בדרכיו של הבורא, יזדקק אף למידת השנאה, ועליו להתמודד עם השאלה: עד היכן היא מידת האהבה ומהו מקומה של מידת השנאה? אם נשתמש בלשונו של יואב, הרי אנו עלולים לעתים לטעות "לאהבה את שונאיך, ולשנוא את אוהביך" (שמואל ב יט,ז).
מכאן, שהשאלה אינה 'האם מותר לשנוא'? אלא 'את מי צריך ואף חובה לשנוא'?

דוגמה בולטת היא מצות זכירת מעשה עמלק ומחייתו וכפי שניסח הרמב"ם (סהמ"צ, מצוות עשה קפט):
"שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו. ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק".
כאן אנו מצווים אפילו בטיפוח השנאה ושימורה לאורך דורות רבים. היא הבסיס הנפשי-תודעתי שעליו צומחת ההתנגדות המעשית והמלחמה באויב עד השגת הניצחון.
אלא שאם היה ניתן לחשוב שהשנאה מופנית רק כלפי אויבי ישראל – מצאנו לא מעט ביטויי שנאה גם כלפי רשעים שבתוך עם ישראל. במקרים מסוימים, התורה אף דורשת מאיתנו לכלוא את רגשי החמלה, כפי שנאמר לגבי מסית לעבודה זרה "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט).
התנ"ך מלא בפסוקים אודות השנאה הנדרשת כחלק מסדר היום היהודי: "שנאתי השמרים הבלי שוא ואני אל ה' בטחתי" (תהלים לא, ז), "אוהבי ה' שנאו רע" (תהלים צז, י), "יראת ה' – שנאת רע" (משלי ח, יג). הביטוי המפורסם והבולט הוא דברי דוד: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי, וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם" (תהלים קלט,כא-כד). שנאת הרשעים היא ביטוי נוסף לאהבת ה': "וזה סימן האוהב – ששונא את שונאי אוהבו כאילו הם שונאיו" (מלבי"ם, שם).
אמנם, יש להבחין בין מדרגות שונות בשנאה. מסתבר שאין להשוות את שנאת הקב"ה למי שמעיד יחיד בחברו, לשנאתו לעשיו; ולא את השנאה שלנו לעמלק לשנאה כלפי רשע מישראל. הדיון בהמשך המאמר יעסוק במושג השנאה באופן עקרוני, בלי להתייחס לסוגיה חשובה זו, שאינה מעניין המאמר.

ב. בין שנאה לאהבה
בעולמה של הלכה מצאנו את שתי המידות הללו, כשהן מסייגות זו את זו.
על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים, פרשה ב).
אך סייג ניתן לכלל זה, שהאהבה אינה אלא למי שמוגדר רעך: "שעמך בתורה ומצוות" (הגהות-מיימוניות, הלכות דעות ו,א). שהרי לעומת מצוות עשה זו של אהבה, ולמרות האיסור "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא שם, יז), אנו מצווים גם על שנאת הרשעים.
באותו פסוק בו אנו מצווים שלא לשנוא את אחינו, אנו מצווים גם על התוכחה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ומכאן שהאיסור לשנוא תלוי בתוכחה. על כן דרשו חכמים (פסחים קיג,ב) ונפסק להלכה ברמב"ם (הלכות רוצח יג,יג):
והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אמר "לא תשנא"? אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצווה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו.

ספר החינוך (מצווה רלח) הלך בעקבותיו:
"שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר "לא תשנא"... אבל בשנאת הרשעים אין בו איסור, אלא מצווה לשנאותם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהן, שנאמר: "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט".
בין שני קצוות אלה של אהבה ושנאה, קרבה וריחוק, צריכים אנו לפלס דרכנו ההלכתית והמעשית – על פי כללי ההלכה, המתייחסים למצבים המשתנים בכל דור ודור. אל יהי הדבר קל בעינינו, שכן במקום בו נחמיר בשנאת רשעים הקלנו באהבת ישראל, וכן להפך. וכבר היטיב החזון-איש (שביעית סימן יב, סעיף ט) לנסח התלבטות זו, בנוגע למכירת כלים חקלאיים לחשודים לעבוד בשביעית:
אם באנו להחמיר בספקות נמי נעשה מכשול, שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם, והם רק עמי הארץ וחייבים אנחנו להחיותם ולהיטיב עימם, וכל שכן שלא להרבות שנאה... ועוברים על לאו ד'לא תשנא' ועוד כמה לאווין, שאין איסורם קל מאיסור זה שאנו באים להציל אותם ממנו... והכריעו לאסור למכרם בזמן שהוא ודאי לעבירה ולהתיר בספק, וזו דרך הממוצעת והישרה. והיינו טעמא דשרינן בשעה שאין האיסור עדיין מוכן, כמו שמותר למכור שדה לחשוד על המעשר, ולא נאסר אלא לאחר שהגיע לעונת המעשרות.
על כגון זה אמר הירושלמי (חגיגה פרק ב, ה"א):
התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג. היטה בזה מת באור, היטה בזו מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע.

ג. מידת השנאה בכתבי הראשונים
אף בתורת הנפש של גדולי הראשונים מצאנו כי יש להשתמש בכל הכוחות הנפשיים, והתורה מכוונת אותנו לסדר הנכון בהפעלתם. כך הגדיר ריה"ל בכוזרי (מאמר ג, ה [תרגום אבן-תיבון]):
החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם. והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בניצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים. ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשתמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזיכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל.
כך היא גם דעתו של הרמב"ם – אמנם בסגנון אחר – בשיטת "דרך האמצע" שלו, בה הוא מראה כיצד התורה מאזנת בין הקצוות שבנפש ונותנת להם את המשקל הנכון.
מכאן, שגם כח השנאה, הנועד כדי להרחיק אדם מנזק או מזיק אפשרי צריך להיות מנותב על פי תורה.

לחלק השני של המאמר